צ'ינג וו, צרפת
בפעם הראשונה ששמעתי את השמועה הזו הוטל צל על לבי
אמי היא משיחית אדוקה. מהרגע שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין דברים, היא נהגה לספר לי סיפורים על ישוע אדוננו ואמרה לי שישוע אדוננו הוא אל האמת היחיד. כשמלאו לי 13 שנים, התלוויתי לאמי לביקור בכנסייה. נהניתי מאוד להקשיב לדרשות הכמרים, והייתה לי אמונה רבה מאוד. השתתפתי באופן פעיל בכל שיתוף. אבל בהדרגה גיליתי שהדרשות שנשאו הכמרים לא הביאו להארה. הם תמיד חזרו על אותן תיאוריות ואותו מידע בנוגע לכתבי הקודש ולתיאוריות תיאולוגיות מסוימות. בחלוף הזמן כבר לא נהניתי כלל מההקשבה לדרשותיהם, וגם לא הרגשתי שאני מקבלת אספקת חיים כלשהי. לכן, התחלתי להגיע למפגשי השיתוף בתדירות פוחתת.
לאחר שהשלמתי את לימודי התיכון נסעתי לצרפת וחשבתי לעצמי: "מצב הכנסיות בחוץ לארץ בטוח טוב יותר ממצב הכנסיות אצלנו." אז יצאתי מיד בחיפוש אחר כנסייה. כשהלכתי לכנסייה סינית, גיליתי שהדרשות שנשאו שם היו כמעט בדיוק כמו הדרשות שנשאו אצלנו, ולא היה להם שום דבר חדש להגיד. מעט זמן מאוחר יותר, הכנסייה הזמינה כמה כמרים אמריקנים לשאת דרשות, אבל גם דבריהם לא הביאו להארה. כדי לעורר חיים בכנסייה, הכמרים והבכירים אפילו ארגנו יציאה משותפת עבור המאמינים והשתמשו בבידור ובסיורים כדי להלהיב את המאמינים, ובאותו זמן גם שיפרו את המעמד והמוניטין של עצמם. כשראיתי שזה מצבה של הכנסייה התאכזבתי מאוד, ומאחר שלא הייתה לי אפשרות אחרת, כל שהייתי יכולה לעשות היה לעזוב אותה. לאחר מכן, אחותי הבכורה לקחה אותי לכנסייה נוספת, ולהפתעתי מצבה של כנסייה זו היה אף גרוע יותר. כל המאמינים נאבקו זה בזה עבור מוניטין וממון. ויכוחים ומריבות פרצו בתוך הכנסייה עד שלבסוף נאלצו לקרוא למשטרה כדי להפריד ביניהם. אחרי שחזיתי באירועים אלה לא רציתי ללכת לכנסייה שוב לעולם.