3. עליכם להכיר את התכלית והמשמעות של כל אחד משלושת שלבי עבודתו של אלוהים.

פרק 3, האמיתות לגבי שלושת שלבי עבודתו של אלוהים

3. התכלית והמשמעות של כל אחד משלושת שלבי עבודתו של אלוהים

דברי אלוהים רלוונטיים:

העבודה שיהוה עשה בבני ישראל ביססה בקרב האנושות את מקורו הארצי של אלוהים, וזה גם היה המקום הקדוש שבו הוא היה נוכח. הוא הגביל את עבודתו לעם ישראל. בתחילה, הוא לא עבד מחוץ לישראל. הוא בחר עם מתאים כדי להגביל את היקף עבודתו. ישראל היא המקום שבו אלוהים ברא את אדם וחווה, ומאדמת המקום הזה יהוה ברא את האדם; המקום הזה הפך לבסיס עבודתו על פני האדמה. בני ישראל, שהם צאצאיהם של נוח ושל אדם, היו היסוד האנושי לעבודתו של יהוה על פני האדמה.

בזמנו, החשיבות, התכלית והשלבים של עבודתו של יהוה בישראל היו תחילת עבודתו על העולם כולו, שהתפשטה באופן הדרגתי לאומות הגויים ממרכז עבודתו, בישראל. זהו העיקרון שלפיו הוא עובד ברחבי התבל – לכונן דגם ואז להרחיב אותו עד שכל אנשי התבל יקבלו את בשורתו. בני ישראל הראשונים היו צאצאיו של נוח. בני האדם האלה זכו רק לנשימתו של יהוה, והם הבינו מספיק כדי לטפל בצרכים הבסיסיים של החיים, אך הם לא ידעו איזה מין אל הוא יהוה, לא ידעו את רצונו עבור האדם, ועל אחת כמה וכמה לא ידעו כיצד עליהם לרחש כבוד לאדון כל הבריאה. באשר לשאלה אם היו כללים וחוקים שיש לשמוע להם ולשאלה אם יש עבודה שיצירים נבראים צריכים לעשות למען הבורא: צאצאיו של אדם לא ידעו אף אחד מהדברים האלה. כל מה שהם ידעו היה שעל הבעל להזיע ולעמול כדי לפרנס את משפחתו ושעל האישה להישמע לבעלה ולשמר את האנושות שברא יהוה. במילים אחרות, לעם הזה היו רק נשימתו של יהוה וחייו, אך הוא לא ידע כלל כיצד להישמע לחוקי האל או כיצד להשביע את רצונו של אדון כל הבריאה. בני העם הבינו כה מעט. לכן אף על פי שלא הייתה כל רמאות או ערמומיות בלבם, ואף על פי שלעתים נדירות התקנאו זה בזה או הסתכסכו זה עם זה, הם לא הכירו את יהוה, אדון הבריאה, ולא הבינו אותו. האבות האלה של האדם ידעו רק לאכול את הדברים של יהוה וליהנות מהדברים של יהוה, אך הם לא ידעו לירוא את יהוה; הם לא ידעו שיהוה הוא האחד שהם צריכים לעבוד בכריעת ברך. אם כן, איך ייתכן שהם היו נקראים ברואי אל? אם כך היה, מה באשר לדברים "יהוה הוא אדון כל הבריאה", ו"הוא ברא את האדם כדי שהאדם יגלם אותו, יהלל אותו וייצג אותו" –הם נאמרו לשווא, הלא כן? איך ייתכן שבני אדם שלא יראים את יהוה יהפכו לעדות על כבודו? איך ייתכן שהם יהפכו לביטויים של כבודו? דברי יהוה, "בראתי את האדם בצלמי", יהפכו בכך לכלי נשק בידיו של השטן, המשחית, הלא כן? הדברים האלה יהפכו לאות קין על בריאת האדם בידי יהוה, הלא כן? על מנת להשלים את השלב הזה של עבודתו, לאחר שיהוה ברא את האנושות, הוא לא הנחה את בני האדם ולא כיוון אותם מהתקופה של אדם ועד לתקופתו של נוח. רק אחרי המבול, יהוה החל להנחות באופן רשמי את בני ישראל, שהיו צאצאיהם של נוח וכן של אדם. עבודתו ואמירותיו בישראל הנחו את חייהם של כל בני האדם ברחבי ארץ ישראל והראו לאנושות שיהוה מסוגל לא רק להפיח רוח חיים באדם, כך שהאדם יקבל חיים מאלוהים, יעלה מהעפר ויהפוך לבן אנוש נברא, אלא גם לשרוף את האנושות, לקלל את האנושות ולהשתמש במטהו כדי למשול באנושות. כך בני האדם ראו שיהוה יכול לכוון את חיי האדם על פני האדמה, ולדבר ולעבוד בקרב האנושות בהתאם לשעות היום והלילה. הוא עשה את העבודה רק כדי שברואיו ידעו שהאדם נברא מאדמה שהוא אסף, ויתרה מזאת, שהוא ברא את האדם. יתר על כן, מטרתה של העבודה שהוא התחיל בישראל הייתה שעמים אחרים ואומות אחרות (שלמעשה לא היו נפרדים מישראל, אלא הסתעפו מבני ישראל, בהיותם גם הם צאצאים של אדם וחווה), יקבלו את בשורת יהוה מישראל, כך שכל הבריות בתבל יוכלו לירוא את יהוה ויהיו תמימי דעים באשר לגדולתו. אילו יהוה לא התחיל את עבודתו בישראל, ובמקום זאת, לאחר שהוא ברא את האנושות, הוא היה נותן לה לחיות ללא דאגות על פני האדמה, הרי שבמקרה הזה האדם מעולם לא היה יודע שיהוה ברא את האנושות ושהוא אדון הבריאה. זאת בשל אופיו המוחשי של האדם (אופי פירושו שהאדם לעולם לא יכול לדעת דברים שהוא לא יכול לראות, כלומר שהוא לא יודע שיהוה ברא את האנושות, ועל אחת כמה וכמה לא יודע מדוע הוא עשה זאת). אילו היה יהוה בורא את האדם ומציב אותו על פני האדמה למושא להנאתו שלו, ואז פשוט מוחה את ידיו מהאדמה ועוזב במקום להישאר בקרב האנושות כדי לכוון אותה למשך זמן מסוים, הרי שכל האנושות כולה הייתה חוזרת לאין; אפילו השמים והארץ וכל צבאם, לרבות האנושות כולה, היו חוזרים לאין ונרמסים תחת רגלי השטן. כך, רצונו של יהוה ש"על פני האדמה, כלומר בקרב בריאתו, יהיה לו מקום לעמוד בו, מקום קדוש" היה מתנפץ לרסיסים. לכן במקום זאת, לאחר שאלוהים ברא את האנושות, הוא יכול היה להישאר בקרבה, לכוון את בני האדם בחייהם ולדבר איתם על מנת להגשים את חפץ לבו ולממש את תוכניתו. מטרת עבודתו של אלוהים בישראל הייתה רק להוציא לפועל את התוכנית שהוא בנה לפני שהוא ברא את כל הדברים. לפיכך, לא הייתה סתירה בין עבודתו תחילה בקרב בני ישראל ובריאתו את כל הדברים, אלא ששני ההיבטים האלה נעשו לשם ניהולו, עבודתו וכבודו, וכן על מנת להעמיק את משמעות בריאתו את האנושות. הוא הנחה את חיי האנושות על פני האדמה במשך אלפיים שנה לאחר נוח, שבמהלכן הוא לימד את בני האנוש להבין כיצד לירוא את יהוה, אדון הבריאה כולה, כיצד לנהל את חייהם וכיצד להמשיך בחייהם, ומעל הכל, כיצד לפעול כעדים על יהוה, לשמוע לו ולירו אותו, ואפילו להלל אותו במוזיקה כמו שעשו דוד וכוהניו.

מתוך 'העבודה בעידן החוק' ב'הדבר מופיע בבשר'

יהוה ברא את האנושות, כלומר הוא ברא את אבותיה הקדמונים של האנושות, אדם וחווה, אך הוא לא העניק להם שום תבונה או חוכמה מעבר לכך. על אף שהם כבר חיו על פני האדמה, הם לא הבינו כמעט שום דבר. על כן, עבודתו של יהוה לברוא אנושות הושלמה רק במחציתה, והיא הייתה רחוקה משלמות. הוא רק בנה דגם של אדם מחימר והפיח בו רוח חיים, אך מבלי להעניק לאדם רצון מספק לירוא את אלוהים. בראשית, האדם לא רצה לירוא אותו או לפחד ממנו. האדם ידע רק כיצד להאזין לדבריו, אך לא היה לו הידע הבסיסי שנדרש לחיים על פני האדמה, והוא לא הכיר את הכללים הראויים לחיים אנושיים. על כן, אף על פי שיהוה ברא את האיש והאישה והשלים את מיזם שבעת הימים, הוא בשום אופן לא השלים את בריאת האדם, משום שהאדם היה רק קליפה ריקה ללא המציאות של ההוויה האנושית. האדם רק ידע שישנו יהוה שברא את האנושות, אך לא היה לו מושג כיצד לציית לדבריו ולחוקיו של יהוה. על כן, לאחר שנוצרה האנושות, עבודתו של יהוה הייתה רחוקה מסיום. עדיין היה עליו לכוון את האנושות לחלוטין כדי שהיא תתייצב בפניו, על מנת שהיא תהיה מסוגלת לחיות על פני האדמה ולירוא אותו, ועל מנת שהיא תהיה מסוגלת לעלות על דרך הישר של חיים אנושיים רגילים על פני האדמה, בעזרת הכוונתו. רק כך הייתה מושלמת לגמרי העבודה שנעשתה בעיקרה תחת שמו של יהוה. כלומר רק כך הייתה מסתיימת לגמרי העבודה של בריאת העולם בידי יהוה. על כן, לאחר שהוא ברא את האנושות, היה עליו לכוון את חיי האנושות על פני האדמה במשך כמה אלפי שנים, כדי שהאנושות תהיה מסוגלת לציית לצווים והחוקים שלו ולקחת חלק בכל הפעילויות של חיים אנושיים רגילים על פני האדמה. רק אז הייתה עבודתו של יהוה מושלמת לחלוטין. הוא ביצע את העבודה הזו לאחר בריאת האנושות, והוא המשיך אותה עד לתקופה של יעקב, שבה הוא הפך את שנים עשר בניו של יעקב לשנים עשר שבטי ישראל. מאותו רגע ואילך, כל בני עם ישראל הפכו לאנושות שיהוה מוביל על פני האדמה באופן רשמי, וישראל הפכה למקום המסוים על פני האדמה שבו הוא עשה את עבודתו. יהוה הפך את בני האדם האלה לקבוצה הראשונה של בני אדם שהוא עשה עליהם את עבודתו באופן רשמי על פני האדמה, והוא הפך את כל ארץ ישראל לנקודת המקור של עבודתו. הוא השתמש בהם כראשיתה של עבודה גדולה אף יותר, כדי שכל בני האדם שייוולדו ממנו על פני האדמה ידעו כיצד לירוא אותו וכיצד לחיות על פני האדמה. על כן, מעשיהם של בני ישראל הפכו לדוגמה שבני אומות הגויים צריכים ללמוד ממנה, ומה שנאמר בקרב עם ישראל הפך לדברים שבני אומות הגויים צריכים להאזין להם. זאת מכיוון שעם ישראל היה הראשון שקיבל את חוקיו ודברותיו של יהוה, ולכן הוא גם היה הראשון שידע כיצד לירוא את דרכי יהוה. בני ישראל היו אבותיה הקדמונים של האנושות שיודעת את דרכי יהוה, והם היו גם הנציגים של האנושות שיהוה בחר בה.

מתוך 'חזון עבודתו של אלוהים (3)' ב'הדבר מופיע בבשר'

במהלך עידן החוק, יהוה קבע דברות רבים כדי שמשה ימסור אותם לבני ישראל שהלכו בעקבותיו מארץ מצרים. יהוה נתן את הדברות האלה לבני ישראל, שלא היו קשורים לַמִּצְרִים, ומטרתם הייתה לרסן את בני ישראל. אלוהים השתמש בדברות כדי להציב להם דרישות. השאלות אם בן האדם שמר את יום השבת לקודשו, אם הוא כיבד את אביו ואת אמו, אם הוא עבד לפסל או תמונה, וכן הלאה – אלה היו העקרונות לפיהם נקבע אם בן האדם חוטא או צדיק. היו ביניהם כאלה שהוכו באש יהוה, כאלה שנסקלו למוות וכאלה שקיבלו את ברכתו של יהוה, וזה נקבע לפי מידת הציות לדברות האלה. אלה שלא שמרו את יום השבת לקודשו היו נסקלים באבנים למוות. הכוהנים שלא שמרו את יום השבת לקודשו היו מוכים באש יהוה. אלה שלא כיבדו את אביהם ואת אמם גם הם היו נסקלים באבנים למוות. כל זאת היה באישור יהוה. יהוה קבע את דברותיו ואת חוקיו כדי שבעודו מושל בחיי בני האדם, הם יקשיבו ויעשו את דברו ולא יתמרדו נגדו. הוא השתמש בחוקים האלה כדי לשלוט באנושות בת יומה, וכדי להשתית את יסודות עבודתו העתידית. כך, על סמך העבודה שיהוה עשה, העידן הראשון נקרא עידן החוק. על אף שיהוה ביטא אמירות רבות ועשה עבודה רבה, הוא הנחה את בני האדם רק על דרך החיוב ולימד את בני האדם הבורים האלה כיצד להיות בני אדם, כיצד לחיות וכיצד להבין את דרכו של יהוה. על פי רוב, העבודה שהוא עשה נועדה לאפשר לבני האדם לקיים את דרכו ולהישמע לחוקיו. העבודה נעשתה על בני אדם שהיו מושחתים רק על פני השטח. עניינה של העבודה לא היה לשנות את טבע האדם או לאפשר צמיחה בחיים. עניינה היה רק שימוש בחוקים כדי להגביל את בני האדם ולשלוט בבהם. עבור בני ישראל באותה תקופה, יהוה היה לא יותר מאל בבית המקדש ואל בשמיים. הוא היה עמוד ענן ועמוד אש. כל מה שיהוה דרש מהם היה להישמע למה שכיום ידוע בתור חוקיו ודברותיו – אפשר אפילו לומר שאלה הם הכללים שלו – משום שמעשיו של יהוה לא נועדו לשנות אותם, אלא להקנות להם דברים נוספים שצריכים להיות לאדם, ולהנחות אותם במו פיו של אלוהים. זאת משום שלאחר שהאדם נברא, הוא לא ידע דבר על הדברים שצריכים להיות בידיו. על כן, יהוה העניק לבני האדם את הדברים שהם היו זקוקים להם לשם חייהם על פני האדמה. כך הוא גרם לבני האדם שהוא הוביל להתעלות על אביהם אדם ואמם חווה, משום שהדברים שיהוה נתן להם התעלו על הדברים שהוא נתן לאדם ולחווה בראשית. על כל פנים, העבודה שיהוה עשה בישראל הייתה רק להנחות את האנושות ולגרום לאנושות להכיר בבורא שלה. הוא לא כבש את בני האדם ולא שינה אותם, אלא רק הנחה אותם. זה סיכום עבודתו של יהוה בעידן החוק. זהו הרקע, הסיפור האמיתי, המהות של עבודתו בכל ארץ ישראל, וראשיתן של ששת אלפי שנות עבודתו – לשלוט באנושות בידו של יהוה. מתוך כך נבעה עבודה נוספת בתוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים שלו.

מתוך 'העבודה בעידן החוק' ב'הדבר מופיע בבשר'

עבודתו של ישוע הושלמה בהתאם לצורכי האדם באותו עידן. משימתו הייתה לגאול את האנושות, לסלוח לה על חטאיה, ולכן טבעו היה כל כולו ענווה, סבלנות, אהבה, אדיקות, צניעות, רחמים ורוחב לב. הוא בירך את האנושות ברוחב לב והעניק לה חסד בשפע, והוא העניק לבני האדם את כל הדברים שהם יכולים ליהנות מהם להנאתם: שלווה ואושר, סבלנותו של ישוע ואהבתו, רחמיו ורוחב לבו. באותם ימים, כל מה שידע האדם היה שפע של דברים מהנים: לבו היה שלו ובטוח, רוחו זכתה לעידוד ונחמה, והוא שאב את כוחותיו מישוע המושיע. עצם היכולת להשיג את הדברים האלה הייתה תוצאה של העידן שבו הוא חי. בעידן החסד, האדם כבר הושחת ביד השטן, ולכן, כדי להשיג את התוצאה הרצויה, עבודת הגאולה של כלל האנושות הצריכה מידה רבה של חסד, סבלנות ואיפוק אינסופיים, ואף יותר מכך, קורבן שיכול היה לכפר על חטאי האנושות, על מנת להשיג את השפעתו. בעידן החסד האנושות רק נחשפה לקורבן שלי לכפרה על חטאי האנושות – ישוע. כל מה שבני האדם ידעו היה שאלוהים יודע להיות רחום וחנון, וכל מה שהם ראו היו רחמיו של ישוע ורוחב לבו. הסיבה היחידה לכך הייתה שהם חיו בעידן החסד. לכן, בטרם הם יכלו להיגאל, היה עליהם ליהנות מסוגי החסד הרבים שהעניק להם ישוע – זה היה הדבר היחיד שהיטיב עמם. כך, דרך התענגותם על החסד, הם יכלו לקבל מחילה על חטאיהם ויכלו גם להיגאל דרך איפוקו ורחמיו של ישוע. רק הודות לאיפוקו ולסבלנותו של ישוע, הם זכו בזכות לקבל מחילה וליהנות משפע החסד שישוע העניק להם – ממש כפי שאמר ישוע, "לא באתי לגאול את הצדיקים, כי אם את החוטאים, מה שיאפשר לחוטאים לקבל מחילה על חטאיהם". אילו היה ישוע מתגלם כבשר ודם וטבעו היה משפט, קללה וחוסר סובלנות לחטאי האדם, הרי שלאדם לא הייתה ניתנת אפשרות להיגאל והיה נגזר עליו להישאר חוטא לנצח. אם כך היה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה מצליחה להתקדם מעבר לעידן החוק, ועידן החוק היה מתארך לששת אלפי שנים. חטאי האדם היו רק מתרבים והופכים לחמורים יותר, ובריאת האדם הייתה כל כולה לחינם. בני האדם היו יכולים לשרת את יהוה על פי החוק, אולם חטאיהם היו חמורים יותר מחטאי בני האנוש הראשונים. ככל שהרבה ישוע לאהוב את האנושות, למחול לבני האנוש על חטאיהם ולהעניק להם שפע רחמים ורוחב לב, כך גדלה יכולתו של האדם להיגאל ולהיקרא "הטלאים האובדים" שהחזיר ישוע במחיר כבד. השטן לא יכול היה להפריע לעבודה זו כיוון שישוע נהג במאמיניו כפי שאם אוהבת נוהגת בפעוט שבחיקה. הוא לא כעס עליהם או תיעב אותם, אלא היה מלא ברחמים. הוא מעולם לא נהג בהם בזעם אלא בסבלנות והעלים עין מטיפשותם ומבורותם, ומחל להם לא "עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע." כך לבו חולל שינוי בלבם של אחרים ובני האדם זכו למחילה על חטאיהם דרך איפוקו.

מתוך 'הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה' ב'הדבר מופיע בבשר'

אף על פי שישוע בהתגלמותו היה חסר רגשות, הוא ניחם תמיד את תלמידיו, דאג להם, סייע להם ותמך בהם. חרף העבודה שביצע והסבל שבו עמד, הוא מעולם לא הפנה אל בני האדם דרישות מוגזמות ותמיד נהג בסבלנות ואיפוק כלפי חטאיהם, עד כדי כך שבעידן החסד נקרא בחיבה "המושיע האהוב ישוע." עבור בני האדם של אותו עידן – עבור כל בני האדם – ישוע היה סמל של רחמים ואהבה. הוא מעולם לא זכר את עבירותיהם של בני האדם ולא הניח לעבירות האלה להשפיע על יחסו אליהם. כיוון שזה היה עידן שונה, הוא העניק לבני האדם לעתים קרובות מזון ומשקה בשפע, כדי שיאכלו לשובע. הוא התייחס אל כל חסידיו בחסד, ריפא את החולים, גירש שדים, החיה את המתים. כדי שבני האדם יאמינו בו ויראו שכל מעשיו נעשו מתוך רצינות וכנות, הוא אף החיה גווייה מרקיבה והוכיח שבידיו גם המתים יכולים לחזור לחיים. כך הוא סבל בשקט וביצע את עבודתו הגואלת בקרבם. גם לפני שהוא נצלב, ישוע כבר קיבל על עצמו את חטאי האנושות והפך לקורבן החטאת של בני האדם. עוד טרם צליבתו, הוא פתח את הדרך שהובילה אל הצלב כדי לגאול את בני האדם. בסופו של דבר הוא נצלב, הקריב את עצמו למען הצלב והרעיף את רחמיו, רוחב לבו וקדושתו על האנושות.

מתוך 'הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה' ב'הדבר מופיע בבשר'

ללא הגאולה של ישוע, בני האדם היו ממשיכים לחיות לעד בחטא והיו הופכים לילדי החטא ולצאצאיהם של שדים. אם כך היה, השטן היה מגיע לשכון על פני האדמה, ופני האדמה כולם היו הופכים למשכנו. אולם העבודה הגואלת הצריכה הפגנת רחמים ואהבה כלפי בני האדם – רק דרכה היו בני האדם זוכים במחילה והיו מקבלים את הזכות להיעשות שלמים וליפול בנחלתו של אלוהים. ללא שלב העבודה הזה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה יכולה להתקדם. אלמלא נצלב ישוע – אילו רק ריפא את בני האדם וגירש את השדים שאחזו בהם – הרי שבני האדם לא היו זוכים למחילה שלמה בגין חטאיהם. בשלוש השנים וחצי של עבודתו של ישוע על פני האדמה, הוא השלים רק מחצית מעבודת הגאולה. אז, כשמוסמר אל הצלב והפך דמות של בשר ודם השרוי בחטא על ידי כך שנמסר לידי השטן, עלה בידו להשלים את עבודת הצליבה ולשלוט בגורלם של בני האדם. רק לאחר שהוא נמסר לידיו של השטן, הוא גאל את האנושות. במשך שלושים ושלוש שנים וחצי הוא סבל בעולם, היה מושא ללעג ולקלס, הוכפש, ננטש ואף נותר ללא מקום שבו הוא יכול היה להניח את ראשו ולנוח. לאחר מכן, הוא נצלב, וכל הווייתו – גוף קדוש ותמים – מוסמרה אל הצלב. הוא סבל כאבים שונים ומשונים. אלה שהיו בעמדת כוח לעגו לו והלקו אותו, והחיילים אף ירקו בפניו. ובכל זאת הוא נותר דומם וסבל עד הסוף. הוא קיבל על עצמו בכניעה את רגע המוות, שבו הוא גאל את האנושות כולה. רק אז הותר לו לנוח. עבודתו של ישוע מייצגת אך ורק את עידן החסד. היא לא מייצגת את עידן החוק ולא מהווה תחליף לעבודה המתבצעת באחרית הימים. זו מהות עבודתו של ישוע בעידן החסד, העידן השני שהאנושות עברה – עידן הגאולה.

מתוך 'הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה' ב'הדבר מופיע בבשר'

עבודתו של ישוע בזמנו הייתה גאולת האנושות כולה. חטאיהם של כל מאמיניו נסלחו. כל עוד בני האדם האמינו בו, הוא היה גואל אותם; אם בני האדם האמינו בו, הם כבר לא היו חוטאים – הם שוחררו מחטאיהם. זו הייתה משמעותה של ישועה ושל הצדקה על ידי אמונה. אולם נותר בקרב המאמינים חלק מרדני שהתנגד לאלוהים, שעדיין היה צריך להסיר באיטיות. משמעותה של ישועה לא הייתה שהאדם נפל לחלוטין בנחלתו של ישוע, אלא שהאדם לא היה שייך עוד לחטא, שנמחל לו על חטאיו: בהיותם מאמינים, בני האדם לא היו שייכים עוד לחטא.

מתוך 'חזון עבודתו של אלוהים (2)' ב'הדבר מופיע בבשר'

כשישוע בא אל עולמו של האדם, הוא הביא את עידן החסד וסיים את עידן החוק. באחרית הימים, אלוהים הפך שוב לבשר ודם, וכשהוא הפך לבשר ודם הפעם, הוא סיים את עידן החסד והביא את עידן המלכות. כל מי שמקבל את התגלמותו השנייה של אלוהים יובל אל עידן המלכות ויהיה מסוגל לקבל באופן אישי את הכוונתו של אלוהים. אף על פי שישוע עשה עבודה רבה בקרב בני האדם, הוא רק השלים את גאולת האנושות כולה והיה לקורבן החטאת של האדם, והוא לא ריפא את טבעו המושחת של האדם. על מנת להושיע את האדם מהשפעתו של השטן באופן מלא, לא רק שישוע צריך היה לקחת על עצמו את חטאי האדם כקורבן חטאת, אלא שאלוהים צריך היה לעשות עבודה רבה יותר כדי להשלים את ריפוי האדם מטבעו, שהושחת על ידי השטן. על כן, לאחר שאלוהים מחל לאדם על חטאיו, אלוהים חזר לבשר ודם כדי להוביל את האדם לעידן חדש, והתחיל את עבודת הייסור והמשפט, והעבודה הזו הביאה את האדם למישור נעלה יותר. כל מי שנשמע לריבונותו של אלוהים ייהנה מאמת נעלה יותר ויקבל ברכות רבות יותר. בני האדם האלה יחיו באור באמת ובתמים ויזכו באמת, בדרך ובחיים.

מתוך ההקדמה ל'הדבר מופיע בבשר'

כאשר אלוהים הופך לבשר ודם הפעם, עבודתו היא לבטא את טבעו, בעיקר באמצעות הטלת ייסורים ובאמצעות שיפוט. על בסיס הדברים האלה, הוא נותן לאדם אמת רבה יותר וחושף דרכים רבות יותר לנוהג, ובכך הוא משיג את מטרתו לכבוש את האדם ולהושיע אותו מטבעו המושחת. זה מה שעבודתו של אלוהים בעידן המלכות טומנת בחובה.

מתוך ההקדמה ל'הדבר מופיע בבשר'

העבודה באחרית הימים היא אמירת דברים. ניתן להשיג שינויים גדולים באדם בעזרת המילים הללו. השינויים שנגרמו כעת בבני האדם האלו עם קבלת הדברים הללו גדולים הרבה יותר מהשינויים שחלו בבני האדם בעידן החסד עם קבלת האותות והמופתים ההם. זאת מכיוון שבעידן החסד, השדים הסתלקו מהאדם עם הנחת הידיים והתפילה, אך הטבע המושחת שבתוך האדם נותר כשהיה. האדם נרפא מחוליו ונמחל לו על חטאיו, אך העבודה המדויקת של הרחקת הטבע השטני המושחת מתוך האדם, האדם זכה בישועה ונמחל לו על חטאיו רק בזכות אמונתו, אך אופיו החוטא של האדם לא נלקח ממנו ועדיין נותר בו. חטאי האדם זכו למחילה באמצעות אלוהים בהתגלמותו, אך אין פירוש הדבר שהאדם נקי מחטא. ניתן היה למחול לאדם על חטאיו באמצעות קורבן החטאת, אך האדם לא הצליח לפתור את הבעיה כיצד יוכל שלא לחטוא עוד וכיצד ניתן לסלק לחלוטין את אופיו החוטא ולשנות אותו מהיסוד. חטאי האדם זכו למחילה בזכות עבודת הצליבה של אלוהים, אך האדם המשיך לחיות בטבע השטני הישן והמושחת. מכיוון שכך, יש להושיע את האדם לחלוטין מהטבע השטני המושחת, כדי שאופיו החוטא של האדם יסולק לגמרי ולא יתפתח שוב לעולם, מה שיאפשר לטבעו של האדם להשתנות. הדבר דורש מהאדם להבין את נתיב הצמיחה בחיים, את דרך החיים ואת הדרך לשינוי טבעו. כמו כן, הדבר מצריך מהאדם לנהוג בהתאם לנתיב הזה. זאת כדי שטבעו יוכל להשתנות בהדרגה, כדי שהוא יוכל לחיות בזוהרו של האור, וכדי שהוא יוכל לעשות את כל הדברים בהתאם לרצונו של אלוהים, להשליך מעליו את הטבע השטני המושחת ולהשתחרר מהשפעת החושך של השטן, וכך להיחלץ לחלוטין מהחטא. רק אז האדם יזכה לישועה מלאה. כשישוע עשה את עבודתו, הידע של האדם לגביו היה עדיין מעורפל ולא ברור. האדם האמין תמיד שהוא בן דוִד והכריז עליו כנביא גדול והאדון המיטיב שגאל את האדם מחטאיו. היו כאלה שנרפאו על סמך אמונה כשהם רק נגעו בשולי בגדו. העיוורים הצליחו לראות, ואפילו המתים היו יכולים לשוב לחיים. אולם האדם לא יכול היה לגלות את הטבע השטני המושחת המושרש עמוק בתוכו והוא לא ידע איך לסלקו. האדם זכה לחסד רב, כגון שלווה ואושר של הבשר והדם, ברכה לכל המשפחה על סמך אמונתו של אחד מבניה, ריפוי מחלות וכו'. היתר היו מעשיו הטובים של האדם ומראהו ירא השמיים. אם האדם יכול היה לחיות על סמך זאת, הוא נחשב למאמין טוב. רק מאמינים כאלה יכולים היו להיכנס לשמיים לאחר מותם, ופירוש הדבר היא שהם זכו בישועה. אולם במהלך חייהם, הם לא הבינו כלל את דרך החיים. הם רק חטאו ואחר כך התוודו, במעגל תמידי ללא שום נתיב לעבר שינוי טבעם. כזה היה מצבו של האדם בעידן החסד. האם האדם זכה לישועה מלאה? לא! לפיכך, לאחר שהשלב הזה הושלם, נותרה עדיין עבודת השיפוט והייסורים. השלב הזה מטהר את האדם באמצעות דבר האל כדי להעניק לו נתיב לצעוד בו. השלב הזה לא היה נושא פרי ולא היה בעל משמעות אילו המשיך בגירוש שדים, מפני שאופיו החוטא של האדם לא היה מסולק, והאדם היה מסתפק במחילה על חטאים בלבד. באמצעות קורבן החטאת, נמחל לאדם על חטאיו, משום שעבודת הצליבה כבר באה לקצה ואלוהים גבר על השטן. אולם טבעו המושחת של האדם נותר עדיין בתוכו, והאדם יכול עדיין לחטוא ולהתנגד לאלוהים. אלוהים לא זכה באנושות. לכן, בשלב העבודה הזה, אלוהים משתמש בדברו כדי לחשוף את טבעו השטני של האדם ומבקש מהאדם לנהוג בהתאם לנתיב הנכון. השלב הזה משמעותי יותר מן השלב הקודם, והוא אף נושא פירות רבים יותר, משום שכעת דבר האל הוא זה שמקיים את חיי האדם ישירות ומאפשר לטבעו של האדם להתחדש לגמרי. זה שלב של עבודה יסודית יותר. לפיכך, ההתגלמות באחרית הימים השלימה את חשיבות התגלמותו של אלוהים כבשר ודם וסיימה לגמרי את תוכנית הניהול של אלוהים לישועת האדם.

מתוך 'תעלומת ההתגלמות (4)' ב'הדבר מופיע בבשר'

במהלך עידן המלכות, אלוהים בהתגלמותו אומר דברים כדי לכבוש את כל מאמיניו. זהו "הדבר מופיע בבשר" – אלוהים בא באחרית הימים כדי לעשות את עבודתו, כלומר הוא בא להגשים את החשיבות האמיתית של הדבר המופיע בבשר. הוא רק אומר דברים, ולעתים רחוקות יש הופעה של עובדות. זוהי עצם המהות של הדבר המופיע בבשר, וכשאלוהים בהתגלמותו אומר את דבריו, זוהי הופעתו של הדבר בבשר וזה הדבר המתגלם בבשר. "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם אלוהים, והדבר היה אלוהים, והדבר היה לבשר". הדבר הזה (עבודת הופעתו של הדבר בבשר) הוא העבודה שאלוהים יגשים באחרית הימים, וזהו הפרק האחרון בכל תוכנית הניהול שלו. לכן אלוהים צריך לרדת אל פני האדמה ולבטא את דבריו בבשר. מה שנעשה היום, מה שייעשה בעתיד, מה שאלוהים יגשים, יעדו הסופי של האדם, בני האדם שיזכו בישועה, בני האדם שיושמדו, וכן הלאה – העבודה הזו שיש להשיג בסוף תוארה כולה בבירור, וכולה נועדה להגשים את החשיבות האמיתית של הדבר המופיע בבשר. הצווים המנהליים והחוקה שנקבעו בעבר, בני האדם שיושמדו, בני האדם שיבואו למנוחה – על כל הדברים הללו להתגשם. זוהי העבודה העיקרית שמגשים אלוהים בהתגלמותו באחרית הימים. הוא גורם לבני אדם להבין לאן שייכים בני האדם שאלוהים הועיד מראש ולאן שייכים אלה שאלוהים לא הועיד מראש, כיצד יסווגו עמו ובניו, מה יקרה לישראל, מה יקרה למצרים – בעתיד, כל אחד מהדברים האלו יוגשם. שלבי עבודתו של אלוהים מאיצים. אלוהים משתמש בדברו כאמצעי כדי לגלות לאדם מה ייעשה בכל עידן, מה יעשה אלוהים בהתגלמותו באחרית הימים ומה הכהונה שעליו לבצע. כל הדברים האלה נועדו להגשים את משמעותו האמיתית של הדבר המופיע בבשר.

מתוך 'דבר האל משיג הכל' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעידן המלכות, אלוהים משתמש בדברו כדי לפתוח בעידן חדש, לשנות את אופן עבודתו, ולבצע את העבודה המיועדת לעידן כולו. זה העיקרון שלפיו אלוהים עובד בעידן הדבר. הוא הפך לבשר ודם כדי לדבר מתוך נקודות מבט שונות, וכדי לאפשר לאדם לראות באמת את אלוהים, שהוא הדבר המופיע בבשר, ואת חוכמתו ומופלאותו. העבודה הזאת נעשית כדי להגשים טוב יותר את המטרות, שהן כיבוש האדם, הפיכת האדם למושלם וסילוק האדם. זה העיקרון שלפיו אלוהים עובד בעידן הדבר. באמצעות הדבר, האדם מתוודע לעבודתו של אלוהים, לטבעו של אלוהים, למהותו של האדם ולמה שעל האדם להיווכח בו. באמצעות הדבר, מושגת כל העבודה שאלוהים רוצה לעשות בעידן הדבר. באמצעות הדבר, האדם מתגלה, מסולק ומועמד בניסיונות. האדם ראה את הדבר, שמע את הדבר וגילה את קיומו של הדבר. כתוצאה מכך, האדם מאמין בקיומו של אלוהים, האדם מאמין בכול יכולתו ובחכמתו של אלוהים, וכן בלבו של אלוהים, שמלא אהבה לאדם, וברצונו להושיע את האדם. על אף שהמילה "דבר" היא פשוטה ושגרתית, הדבר היוצא מפי האל בהתגלמותו כבשר ודם מרעיד את היקום כולו. דבר האל משנה מהיסוד את לב האדם, את תפיסותיו ואת טבעו הישן, וכן את מראהו הישן של העולם כולו. לאורך העידנים, רק אלוהים של היום עובד כך, ורק הוא מדבר כך ומושיע כך את האדם. לאחר מכן, הדבר מכוון את האדם בחייו, והדבר רועה את האדם ומקיים אותו. האדם חי בעולמו של הדבר, חי בתוך הקללות והברכות של דבר האל, ויותר מכך, הוא חי תחת המשפט והייסורים של הדבר. הדברים האלה והעבודה הזו נועדו כולם למען ישועתו של האדם, הגשמת רצונו של אלוהים ושינוי מראהו המקורי של עולם הבריאה הישנה. אלוהים ברא את העולם באמצעות הדבר, והוא מושל בבני האדם ברחבי תבל באמצעות הדבר, וכובש ומושיע אותם באמצעות הדבר. לבסוף, הוא ישתמש בדבר כדי לשים קץ לכל העולם הישן. רק אז תושלם לחלוטין תוכנית הניהול. לאורך כל עידן המלכות, אלוהים משתמש בדבר כדי לעשות את עבודתו ולהשיג את תוצאות עבודתו. הוא לא עושה נפלאות או ניסים, אלא פשוט עושה את עבודתו באמצעות הדבר. בזכות הדבר, אלוהים מזין ומקיים את האדם. בזכות הדבר, האדם זוכה בידע ובניסיון אמיתי.

מתוך 'עידן המלכות הוא עידן הדבר' ב'הדבר מופיע בבשר'

בעבודתו האחרונה של סיום העידן, טבעו של אלוהים הוא טבע של ייסורים ומשפט, ובו הוא מגלה את כל הדברים המרושעים, על מנת לשפוט בפרהסיה את כל העמים וכדי להפוך למושלם את מי שאוהב אותו בלב מלא כנות. רק טבע כזה יכול לשים קץ לעידן. אחרית הימים כבר הגיעה. כל הדברים בבריאה ימוינו לפי סוגם ויחולקו לקטגוריות שונות על סמך אופיים. זה הרגע שבו אלוהים מגלה את סופה של האנושות ואת היעד שלה. אם בני האדם לא יעברו ייסורים ומשפט, לא תהיה דרך לחשוף את המרדנות והרשע שלהם. רק באמצעות ייסורים ומשפט ניתן לגלות את הסוף של כל הברואים. האדם רק חושף את פרצופו האמיתי כשהוא עובר ייסורים ונשפט. רוע ימוין עם רוע, וטוב עם טוב, וכל בני האדם ימוינו לפי סוגם. באמצעות ייסורים ומשפט, סופם של כל הברואים יתגלה, כדי שהרשעים ייענשו והטובים יזכו לגמול, וכדי שכל בני האדם יחיו תחת ריבונותו של אלוהים. יש להגשים את כל העבודה הזו באמצעות ייסורים צודקים ומשפט צודק. משום ששחיתותו של האדם הגיעה לשיאה, ומשום שמרדנותו הפכה לחמורה ביותר, רק טבעו הצודק של אלוהים, אשר מורכב בבסיסו מייסורים ומשפט ומתגלה באחרית הימים, יכול לחולל שינוי מלא באדם ולהשלים אותו לגמרי. רק הטבע הזה יכול לחשוף את הרוע וכך להעניש בחומרה את כל הרשעים. לפיכך, טבע כזה ספוג בחשיבות של העידן, וההתגלות והחשיפה של הטבע של אלוהים באות לידי ביטוי למען עבודתו של כל עידן חדש. העניין הוא לא שאלוהים חושף את טבעו באופן שרירותי וללא חשיבות. נניח שאלוהים היה חושף את סופו של האדם באחרית הימים, אך עדיין היה מעניק לאדם חמלה ואהבה עד אין קץ, ממשיך לרחוש לו אהבה, ולא כופה על האדם משפט צודק אלא דווקא מפגין כלפיו סובלנות, סבלנות וסלחנות, והיה מוחל לאדם בלי קשר לחומרת חטאיו, ללא שמץ של משפט צדק: אם כך היה, מתי היה מסתיים אי-פעם כל ניהולו של אלוהים? מתי היה טבע כזה מסוגל להוביל את בני האדם אל היעד הראוי של האנושות? קחו לדוגמה שופט שתמיד רוחש אהבה, שופט עם פנים אדיבים ולב עדין. הוא אוהב את בני האדם בלי קשר לפשעים שהם אולי ביצעו, והוא מביע אליהם אהבה ומושל ברגשותיו כלפיהם, יהיו אשר יהיו בני האדם האלה. במקרה כזה, מתי הוא יהיה מסוגל אי-פעם לפסוק דין צדק? באחרית הימים, רק משפט צדק יכול למיין את בני האדם על פי סוגם ולהביא את האדם למישור חדש. כך, העידן כולו מסתיים באמצעות הטבע הצודק של אלוהים שמתאפיין במשפט וייסורים.

מתוך 'חזון עבודתו של אלוהים (3)' ב'הדבר מופיע בבשר'