מאת צ'יאצ'ו, מלזיה
יש לי שני בנים בהפרש גילאים של שנה אחת. כדי לגדל אותם להיות אנשים מחונכים, מנומסים וטובים שיהיו מסוגלים לבסס את עצמם בחברה ולהצליח, שוחחתי עם בעלי בנושא מציאת גן ילדים טוב עבורם כשהיו בני שנתיים. אחרי מספר ביקורים, שאלות והשוואות, בחרנו בגן דובר אנגלית משום שהם שמו דגש על כישוריהם ויכולותיהם של הילדים, מה שתאם להשקפתי בנוגע לחינוך ילדים. למרות ששכר הלימוד היה מעט גבוה, כל עוד הילדים יכלו להתפתח באופן טוב יותר ולקבל חינוך טוב יותר, היה שווה להוציא על כך מעט יותר כסף.
כשילדיי התבגרו בהדרגה, גיליתי שהם לא נבונים וצייתנים כפי שקיוויתי. להפך, הם היו שתלטנים ומרדנים באופן קיצוני. לדוגמה, כשלקחתי אותם לקניון והם ראו משהו שהם אהבו, הם פשוט לקחו אותו, ואם לא קניתי להם אותו הם שכבו על הרצפה, בכו והקימו מהומה. כשהם שיחקו עם ילדים אחרים, אם הם ראו משהו שהם אהבו, הם היו חוטפים אותו מהם. אם הילדים האחרים לא היו נותנים להם אותו, הם היו מרביצים להם. בכל פעם שראיתי שהילדים שלי כה גחמנים ושתלטנים, נזפתי בהם בחוזקה. עם זאת, לא רק שזה לא היה אפקטיבי, אלא שהילדים שלי נעשו פחות ופחות צייתנים. אחרי שנזפתי בהם, הם היו זורקים את הבגדים והנעליים שלהם לפח. כשהם כעסו הם היו לוקחים מספריים וגוזרים את הבגדים, הסדינים והכריות שלהם. הייתי עצובה מאוד בשל כך. איך ייתכן שהילדים שלי כה יהירים ומתנהגים רע כל כך? הצעתי שנעביר אותם בית ספר אבל בעלי לא הסכים. הוא אמר שילדים צריכים לגדול באופן טבעי וספונטני. הגישה של בעלי כלפי ילדיי הכעיסה אותי מאוד: ילד מצוין צריך לטפח, לא פשוט משאירים אותו להתפתח באופן חופשי. מי יודע מה ייצא מהם אם תתן להם להתפתח באופן עצמאי! אבל לא משנה איך ניסיתי לשכנע אותו, בעלי עדיין התעקש על נקודת מבטו. כאב לי מאוד לראות את בעלי מתנהג בחוסר אחריות כזו כהורה. אם נמשיך כך, מה יהיה על ילדינו בעתיד? ככל שחשבתי על זה דאגתי יותר, ולא ידעתי מה לעשות. הרגשתי חסרת אונים בנוגע לשאלה מה לעשות לגבי חינוך ילדיי והרגשתי כואבת ודואגת.
במרץ 2017, קיבלתי את בשורת מלכות האל הכול יכול. יום אחד ביוני של אותה שנה, ראיתי שנאמר בדברי האל הכול יכול: "מלבד לידה וגידול ילדים, אחריותם של ההורים בחיי הילד היא רק לספק לו סביבה רשמית שבה יוכל לגדול, כי לדבר מלבד קביעתו מראש של הבורא אין השפעה על הגורל האנושי. איש אינו יכול לשלוט בסוג העתיד שיהיה לאדם. הוא נקבע זמן רב מראש, וגם הוריו אינם יכולים לשנות את גורלו. ככול שהדבר נוגע לגורל, כול אדם הוא עצמאי ולכול אדם יש גורל משלו. כך שהוריו של איש אינם יכולים להדוף את גורלו בחיים או להפעיל ולו את ההשפעה הקלה ביותר על התפקיד שימלא בחייו. ניתן לומר כי המשפחה שבה נקבע גורלו של האדם להיוולד והסביבה שבה הוא גדל, אינן אלא תנאים מוקדמים למילוי משימתו בחיים. הם אינם קובעים בשום דרך את גורלו של האדם בחיים ולא את סוג הייעוד שבמסגרתו ימלא את משימתו. וכך, הוריו של איש אינם יכולים לסייע לו להגשים את משימתו בחיים, קרובי משפחתו של איש אינם יכולים לעזור לו לקחת על עצמו את תפקידו בחיים. האופן שבו יגשים את משימתו וסוג סביבת החיים שבה יבצע את תפקידו, נקבעים לחלוטין על ידי גורלו בחיים" ('אלוהים עצמו, הייחודי ג'' ב'הדבר מופיע בבשר'). כשראיתי את דברי האל הבנתי שלמרות שאנו הוריהם של ילדינו, אנחנו רק מולידים אותם, מגדלים אותם ומספקים להם סביבה שבה יוכלו להתפתח. בכל הנוגע לעתידם, התפקיד אותו ימלאו והתכלית אותה יגשימו, כל אלה הם בידי אלוהים. אלוהים הוא זה שאחראי על גורלם וקובע את עתידם, לא הוריהם. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להתפלל לאלוהים, להפקיד את ילדיי בידי אלוהים ולקוות שאלוהים ינחה את התבגרותם. הרהרתי גם באופן בו התייחסתי לילדיי. תמיד השתמשתי ביכולות שלי כדי לשלוט על ילדיי בכוח ולשים עליהם לחץ. בכל פעם שראיתי שהילדים שלי לא מצייתים, הייתי גוערת בהם בקשיחות במחשבה שכך אשנה את הרגליהם הרעים ואשפר את אופיים. אבל לא רק שילדיי לא נעשו צייתנים ונבונים, למעשה הם נעשו יותר ויותר מרדנים. כעת נראה שלא הבנתי את האמת ולא הכרתי את ריבונות האל והסדריו, ולכן לא יכולתי לחנך את ילדיי, קל וחומר לאפשר להם להתבגר באופן בריא. עליי לשנות את שיטת החינוך שבה אני נוקטת כלפיהם ולהתייחס אליהם בדרך הראויה. אחרי זה, כשהילדים שלי עשו טעויות, דיברתי אליהם בסבלנות והסבתי את תשומת ליבם למעשיהם המוטעים. כשראיתי שהם משפילים את ראשם ומפסיקים לדבר, לא נזפתי בהם עוד. לפעמים הם היו מאוד שובבים והייתי מענישה אותם קצת ומבקשת מהם לעמוד מול הקיר ולהרהר במעשיהם. בהדרגה, מצאתי שהם הרבה יותר שקטים מבעבר ושהם כבר לא היכו ילדים אחרים ורק לעתים רחוקות קיללו. כשראיתי שילדיי מתחילים להתפתח באופן חיובי, הרגשתי אסירת תודה עד מאוד וידעתי שכל זאת בשל דברי האל והודיתי לו מעומק לבי!
בנובמבר 2017, כשבני הבכור עמד לסיים את הגן ולהתקדם לכתה א', בעלי ואני בחרנו בבית ספר יסודי ידוע עבורו, בתקווה שהוא ישקיע בלימודים וישיג תוצאות טובות בעתיד. באמצע יולי לקחנו את בננו לבחינות הכניסה לבית הספר. אחרי הבחינה, התקשר אליי המנהל ואמר שציונו של בני היה הגרוע ביותר מבין עשרות תלמידים והוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם החומר הנלמד בכתה א'. הוא גם אמר שהם יערכו בחינה נוספת. כששמעתי את החדשות האלה, הרגשתי מעט לא בנוח, אבל בעלי ואני בכל זאת לקחנו את בני להיבחן בבחינת הכניסה פעם נוספת. כשתוצאות הבחינה הוכרזו, נאלמתי דום. הבן שלי בילה שלוש שנים בגן בלי ללמוד כלום. הוא לא יכל אפילו לקרוא או לכתוב את האלף-בית ולא הבין חיבור וחיסור חד-ספרתיים. הבן שלי עמד להתחיל כתה א' והתוצאות שלו היו מאכזבות באופן בלתי צפוי – לא האמנתי שאלה התוצאות. המנהל גם גער בי ואמר: "האם את מאוד עסוקה? למרות שאת מסין במקור, הסינית של הבן שלך גרועה. איך חינכת אותו?" נזיפת המנהל ביישה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שנכשלתי כל כך כאם. התביישתי מדי מכדי לפגוש אנשים ורק רציתי למצוא מקום להסתתר.
כשחזרתי הביתה אחר הצהריים, בעלי ביקש ממני למצוא מהר גן עבור הבן שלנו. ברגע ששמעתי את זה, הכעס שנצבר בתוכי מיד הרים את ראשו. איבדתי שליטה על עצמי ושוב התחלתי לכעוס על ילדיי. אמרתי להם ללכת לישון בזריזות ואז רצתי לחדר קטן לבדי, סגרתי את החלונות והווילונות, נשכבתי על המיטה ורוקנתי את מוחי. כך נרדמתי במבוכה. עד השעה שש באותו ערב, הייתי מוטרדת מאוד ולא יכולתי לעצור את הדמעות. אפילו לא מצאתי את המוטיבציה להכין ארוחת ערב. עם תוצאות כאלה, מה עליי לעשות? בכאבי, כרעתי ברך לפני אלוהים והתפללתי: "אלוהים! איני יכולה לעמוד בזה. כאב רב כל כך מציף את לבי. מי ייתן שתאיר עליי ותנחה אותי להבין את רצונך. אני מוכנה לנהוג לפי האמת ולהשביע את רצונך." אז חשבתי על דברי האל: "תמיד יהיה מרחק מסוים בין חלומותיו של האדם לבין המציאות שעליו להתמודד עמה. הדברים לעולם אינם כפי שהאדם היה רוצה שיהיו, ואל מול מציאות כזו, בני האדם לעולם אינם יכולים להשיג סיפוק או שביעות רצון. יש שאף ירחיקו לכת ככול שרק ניתן לדמיין, יקדישו מאמצים גדולים ויקריבו קורבנות גדולים למען פרנסתם ועתידם, בניסיון לשנות את גורלם. אך בסופו של דבר, גם אם יוכלו לממש את חלומותיהם ורצונותיהם באמצעות עבודתם הקשה, הם לעולם לא יוכלו לשנות את גורלם, ואין זה משנה באיזו עיקשות ינסו, לעולם לא יוכלו לחרוג ממה שהקצה להם הגורל. יהיו אשר יהיו ההבדלים ביכולת, במנת המשכל ובכוח הרצון, בני האדם כולם שווים בפני הגורל, שאינו מבחין בין הגדול לקטן, בין הגבוה לנמוך, בין המרומם לנחות. על העיסוק שהאדם יעסוק בו, מה שיעשה כדי להתפרנס וכמות העושר שיצבור בחייו, לא מחליטים הוריו, כישרונותיו, מאמציו או שאיפותיו, אלא הם נקבעים מראש על ידי הבורא" ('אלוהים עצמו, הייחודי ג'' ב'הדבר מופיע בבשר'). מדברי האל הבנתי לפתע שאנשים לא יכולים לקבוע את גורלם, ואף אחד לא יכול לשנותו. הדבר תלוי במרות האל וגזירותיו הקדומות. לא משנה כמה כבירים רצונותיו ושאיפותיו של אדם או כמה נשגבות מטרותיו ותקוותיו, הם לא משפיעים ולו במעט על מרות האל והסדריו עבור גורל בני האדם. מי יודע כמה אנשים רדפו אחר הצלחה ומעמד גבוה, אך תמיד נתקלו בחומה. בסופו של יום, הם עדיין מעבירים חיים שלמים כבני אדם פשוטים. אנשים רבים רוצים לעבוד קשה בהתבסס על מאמציהם האישיים ולחיות חיים מאושרים, אבל מתקשים במשך כל חייהם ולא מצליחים להשיג זאת. וכן הלאה. ניתן לראות את העובדות האלה סביבנו תכופות. אני חושבת על איך גם התנהגתי כך כשחינכתי את ילדיי. מרגע שנולדו ילדיי, התמקדתי באופן מיוחד בחינוכם והתפתחותם וקיוויתי שהם יגדלו להיות אנשים מחונכים, מנומסים וטובים. כדי להשיג את שאיפותיי, הצבתי להם דרישות נוקשות וניסיתי כמיטב יכולתי למצוא בית ספר טוב עבורם, אבל למרות שדאגתי והייתי כה עייפה, בסופו של דבר ביצועיו של בני לא היו טובים כפי שציפיתי. רק באמצעות הקריאה בדברי האל הצלחתי להבין זאת: ההישגים האקדמיים של ילדיי, הקריירה בה יבחרו, מה שיעשו בעתיד, האופן בו יתפרנסו וסוג האנושיות שתהיה להם אינם תלויים בחינוך בבית הספר או בבית. הכל נקבע על פי מרות האל וגזירותיו הקדומות. התפקיד שלנו כהורים הוא לנסות לחנך את ילדינו כמיטב יכולתנו. בכל הנוגע לגורלם העתידי ולשאלה אם יהיו מוכשרים או לא, רק אלוהים קובע זאת. כל הזמן חינכתי את ילדיי בהתאם לדרישותיי וגרמתי להם להתפתח על פי רצונותיי. האם בכך לא התנתקתי ממרות האל? זהו גם ביטוי לחוסר ציות לאל! אחרי שהבנתי את רצון האל, התפללתי אליו: "אלוהים, אני מבינה שעתידו של בני נמצא בידיך. אני לא אחנך עוד את ילדיי בהתאם לרצוני האישי, ואני מוכנה להפקיד את ילדיי בידך, להישמע לך ולציית למרותך והסדריך." אחרי התפילה, הרגשתי עוצמה בלבי, ולבי התחזק.
בבוקר למחרת, הלכתי לחפש בית ספר עבור בני. המשכתי להתפלל לאלוהים בדרך והתפללתי שאלוהים ינחה אותי. ביקרתי בשני בתי ספר באותו יום. כשביקרתי בבית הספר השני מאוד אהבתי אותו והרגשתי שהוא עומד בתקנים באופן מוצלח מאוד. אחרי שהילדים הגיעו לבית הספר, הם ביצעו תרגילי התעמלות בוקר וגם סיפרו סיפורים משל עצמם. זה הרגיש רגיל מאוד. הילדים הלכו לבית הספר משמונה בבוקר עד שש בערב, כך שהיה לי יותר זמן להשתתף בפגישות. שמחתי מאוד, וגם הבן שלי שמח מאוד כשהוא ראה את בית הספר. אז החלטתי לתת לבני ללכת לבית הספר הזה. לאחר מכן, השלמתי בהצלחה את תהליך ההרשמה של בני, והוא הצטרף באופן רשמי לבית הספר באותו יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה