מאת שִֹייוּאֶה, סין
ערב אחד ג'ינגרו ניקתה את ביתה.
"רינג, רינג," צלצל הטלפון. היא ענתה, וקול זר אך מוכר נשמע: "הלו! זה וונג וואי. את בבית!"
"וונג וואי?" ג'ינגרו היתה מופתעת במקצת: מדוע הוא מתקשר אליה לאחר שנים כה רבות?
"כן.. אני בבית. מה קורה?" שאלה ג'ינגרו בהפתעה.
"מזמן לא התראינו. אני רוצה לקחת אותך לסיבוב. אני בדרך אלייך ואגיע בקרוב. חכי לי בחוץ!" אמר וונג וואי.
ג'ינגרו ניתקה ולבה החל לפעום במהירות. מחשבותיה חזרו מיד לאותם ימים בבית הספר…
ג'ינגרו היתה נערה יפה, וגם ציוניה היו טובים ובנים רבים בבית הספר, כולל וונג וואי, רדפו אחריה. וונג וואי השתמש בכל מיני דרכים כדי להיכנס לעולמה של ג'ינגרו ולהתקרב אליה. הוא שלח לה מסרים, כתב לה מכתבים ונתן לה מתנות כדי להביע את רגשותיו כלפיה. אבל ג'ינגרו היתה נערה צייתנית ונבונה. היא לא רצתה שלימודיה ייפגעו, ולא רצתה לאכזב את ציפיותיהם של הוריה בגלל הסחות דעת רגשיות כלשהן. לכן היא אימצה גישה אדישה לנוכח המרדף המתמיד של וונג וואי אחריה. אך וונג וואי לא ויתר רק מפני שג'ינגרו הפנתה לו עורף, והוא המשיך לרדוף אחריה עוד כמה שנים אחר כך, כפי שעשה תמיד. התמדתו בכך החלה לגעת מעט בלבה של ג'ינגרו, אך מעט בלבד. מאוחר יותר, כמה בנות כיתתה התחילו להופיע סביב וונג וואי, והן היו הולכות אחריו כל היום. לבה השליו של ג'ינגרו החל לגעוש, והיא חשבה לעצמה שהיא תוכל להשתמש בנסיבות
האלה כדי לבחון את וונג וואי במשך הסמסטר. אם הוא לא יתרגש מהבנות האלה וימשיך לרדוף אחריה, היא תיענה לחיזוריו…
"ביפ ביפ!" צופר המכונית העיר את ג'ינגרו מחלומותיה בהקיץ. היא כבר חיכתה בחוץ.
ג'ינגרו נכנסה למכוניתו ושניהם שקעו בשתיקה לנוכח הפגישה הבלתי צפויה לאחר זמן כה ממושך.
הם נסעו ללא מטרה מוגדרת והאווירה נעשתה מביכה במקצת.
לאחר זמן מה שבר וונג וואי את השתיקה. "נו… מה שלומך?"
"טוב, תודה. הכול טוב," ענתה ג'ינגרו בקלילות.
"איפה היית כל השנים האלה? לא הצלחתי למצוא אותך. כאילו נעלמת מעל פני האדמה. התקשרתי אלייך רק כשראיתי במקרה את המספר שלך בטלפון של חבר, אחרת מי יודע מתי הייתי רואה אותך שוב!" אמר וונג וואי כשהוא נוהג במכונית ומסתכל מדי פעם על ג'ינגרו בעודו מדבר.
"לא הייתי בשום מקום. פשוט הייתי עסוקה מאד בעבודה ולכן לא הייתי בקשר עם אף אחד מכם," אמרה ג'ינגרו בנימה מדודה.
וונג וואי עצר את המכונית בצד הדרך. ואז דיבר אל ג'ינגרו מלבו, ובקולו העמוק היו הן צער והן חרטה: "כשלמדנו בבית הספר, תמיד רציתי אותך. במשך חמש שנים רדפתי אחרייך! אבל את היית תמיד כל כך קרה כלפיי, אני לא יודע איך עברתי את השנים האלה. אחרי שעזבת את בית הספר, נרשמתי לבית ספר צבאי, אבל עדיין חשבתי עלייך כל הזמן. לאחר שסיימתי את בית הספר חיפשתי אותך בכל מקום, אבל לא מצאתי אותך. לבסוף התחתנתי בגלל לחץ מצד משפחתי, אבל את עדיין היית בלבי; אז, עכשיו ולתמיד. כשראיתי במפתיע את מספר הטלפון שלך, רק מילה אחת הדהדה בראשי: חרטה. אני מתחרט שלא חיכיתי עם נישואיי, ושלא פגשתי אותך מוקדם יותר…"
כשג'ינגרו שמעה את הוידוי הכן של וונג וואי, היא חשה צער מר. היא התבוננה בפניו של וונג וואי שתמיד היו נאים, ועכשיו נראו בוגרים ומכובדים יותר. להפתעתה, היא הרגישה התרגשות בלבה…
"כשהתייחסת בקרירות כזאת לחיזורים שלי אחרייך בכל השנים האלה – הייתי באפלה, ובחרתי להמתין עוד שנה אחת לתשובה ממך, אבל בסוף… את עדיין היית את, ואני עדיין הייתי אני. תגידי לי, למה תמיד התעלמת ממני בבית הספר? מה חשבת עליי? את יכולה לומר לי?" שאל וונג וואי, פגוע במקצת.
גם ג'ינגרו הרגישה צער וחרטה כששמעה זאת: צער, מכיוון שהיא היתה אז חסרת לב ופגעה בוונג וואי, וחרטה, כי בגלל אדישותה בעבר היא החמיצה את ההזדמנות להיות עם וונג וואי. ג'ינגרו הביטה בוונג וואי ונאנחה על כך שלאחר כל כך הרבה שנים, הוא עדיין חשב עליה. היא חשבה על כך שהיא כבר לא צעירה, ועל כך שעדיין לא מצאה חבר מתאים, ואיך כל חבריה התחתנו זה אחר זה, והיא נותרה היחידה שעדיין לא נישאה. היא רצתה שיהיה לה בן זוג שיאהב אותה, ופעמים כה רבות היא חלמה על תמונה רומנטית שלה ושל המאהב שלה החיים באינטימיות ובקירבה זה לזו. היא חלמה אפילו על עצמה ועל וונג וואי יוצאים ביחד… היא חשבה גם על כך שוונג וואי רדף אחריה בעבר בעקביות, וכעת היא הצטערה שלא הצליחה להעריך זאת. עכשיו וונג וואי עדיין מחזר אחריה, והיא באמת רצתה להיענות לו ולהיות בת זוגו. אך ההגיון שלה דיבר אליה: "וונג וואי נשוי כבר! כמאמינה באלוהים, אסור לך לעשות שום דבר שעלול לבייש את שמו של
אלוהים.
אסור לך בשום אופן לספר לוונג וואי ללא שיקול דעת על רגשותייך האמיתיים כלפיו. רק אם תתנהגי לפי דרישות האל, תוכלי להתאים לרצון האל." אך הרגשות שחשה בעומק לבה וההגיון שלה קרעו אותה לכיוונים שונים, והיא חשה כאב.
ג'ינגרו עשתה סדר במחשבותיה המבולבלות, ואילצה את עצמה להעמיד פנים שהכול כשורה. היא ענתה לוונג וואי: "באותה שנה רציתי לבחון אותך למשך סמסטר אחד נוסף. חשבתי שאם רגשותיך כלפיי לא ישתנו, אני אשקול לצאת איתך. אבל אז חשבתי על הציפיות של הוריי ממני… אני מניחה שזה היה הגורל!"
ג'ינגרו הדחיקה את רגשותיה כשאמרה זאת, אבל היא חשה כאב חודר. אילו היתה מסוגלת להחזיר את השעון לאחור, היא היתה מסכימה בהחלט לצאת עם וונג וואי בלי היסוס לרגע, ואז אולי הם לא היו במצב הזה עכשיו. אך כעת, ג'ינגרו עשתה כל שביכולתה כדי לשלוט ברגשותיה, ודמעות החלו לזלוג בשקט על פניה. היא חששה שוונג וואי יראה, ולכן הפנתה את פניה אל החלון. אך וונג וואי הרגיש שג'ינגרו בוכה, והוא מיהר להוציא ממחטה כדי לנגב את עיניה.
ג'ינגרו קראה בלבה לאלוהים שישמור עליה, כך שתוכל להתאפק ולא להתפתות ולאבד את העדות. היא לקחה את הממחטה ואמרה: "אני אעשה זאת." לאחר שנגבה את דמעותיה, וונג וואי לקח לפתע את ידה והרים אותה אל כתפו, ובדיוק אז, ג'ינגרו, שהיתה כל כך נסערת, אכן היתה זקוקה לכתף מנחמת. ג'ינגרו הרגישה לרגע שהיא בטראנס ורצתה להישען על הכתף הזאת, אך דבריו של אלוהים המלמדים והמזהירים אנשים צצו במוחה: "באשר לכל בני האדם שעושים מעשים רעים (אלה שנואפים, או אלה שמתעסקים בכסף שמקורו בשחיתות, או אלה שאין להם הפרדות ברורות בין גברים ונשים, או אלה שמפריעים לניהול שלי או מזיקים לו, או אלה שרוחם חסומה, או אלה שדבקו בהם רוחות רעות וכן הלאה – כולם חוץ מבני האדם שבחרתי), לא יימחל לאף אחד מהם, אף אחד מהם לא יזכה לחנינה, והם כולם יושלכו לשאול ויגוועו לעולמים!" ('האמירה התשעים וארבע'). ג'ינגרו חשה שדברי האל שופטים ומגנים אותה, ותוך רגע היא התעוררה מהטראנס שלה. היא ידעה בבירור שאלוהים קדוש, שטבעו של אלוהים צודק ושאין לחלל אותו, וכי אלוהים שונא יותר מכול אנשים מופקרים שאין להם גבולות ברורים בין גברים לנשים. היא ידעה שאם היא תעשה טעות ביחסיה עם גברים, היא תהיה מוכתמת לנצח ואלוהים יגנה אותה, ישנא ויקלל אותה. היא תאבד את ישועת האל. ג'ינגרו ידעה שברגע שתעשה צעד אחד לעבר וונג וואי, היא תהיה אבודה לחלוטין. נוכח מצב זה, ג'ינגרו חשה פחד ואי-נוחות חסרי תקדים. היא חשבה שלא רק שהיא לא תוכל לעשות דבר שיפגע בטבעו של אלוהים, אלא שהיא חייבת גם לכבד את נישואיו של וונג וואי. וונג וואי כבר אינו אותו נער שרדף אחריה בחצר בית הספר. עכשיו הוא גבר בעל משפחה, אשה וילדים. אם היא תעשה עכשיו צעד לא נכון, היא עלולה להרוס את משפחתו של אדם אחר, ולהפוך לאשה האחרת המבישה. דברי השיפוט של אלוהים עוררו את לבה ירא השמיים. היא אספה את כל כוחה, השליכה את ידו של וונג וואי, ואמרה בקרירות: "מאוחר מדי. קח אותי הביתה!"
"אחרי כל השנים האלה, למה את עדיין דוחה אותי? אני לא יכול אפילו לנחם אותך?" אמר וונג וואי בצער.
"לא הבנת נכון. אני לא דוחה אותך. אני מכבדת אותך כי יש לך משפחה. אתה צריך לחשוב עליהם," ענתה ג'ינגרו בשלווה.
אך וונג וואי לחץ על ג'ינגרו ואמר: "ואם אתגרש? האם אז תתני לי הזדמנות? אני לא אומר את זה מתוך החלטה של הרגע!"
השאלה הזאת גרמה ללבה של ג'ינגרו לגעוש שוב, והיא לא ידעה מה לומר. היא רק התפללה לאלוהים בשקט בלבה: "הו אלוהים! אנא הגן על לבי ושמור עלי מלעשות דבר כלשהו שיפגע בטבעך." לאחר שהתפללה, היא חשבה על דברי האל הבאים: "דבריהם מזינים את לבכם ושובים את לבכם, כך שאתם מאבדים את הצפון, ומבלי לשים לב, אתם נשאבים פנימה ואתם מוכנים לשרת אותם, ולהיות להם למוצא ולמשרתים. אין לכם תלונות כלל, אלא שאתם מוכנים לעמוד לשירותם – הם מוליכים אתכם שולל" ('האמירה התשעים וארבעהאופי שלכם כה עלוב!'). דבריו של אלוהים שוב עוררו את ג'ינגרו, והיא ידעה שהסערה בלבה התרחשה מפני שהיא נפלה תחת שליטתה של תאווה רעה. היה זה השטן אשר הפעיל את תוכניתו הערמומית כדי לפתות אותה, לגרום לה לחיות בחטא ולאבד את העדות; לגרום לה לשקוע בתאווה פיזית ולהפוך למנוונת ולמושחתת יותר ויותר. לכן, היא ידעה שהיא חייבת להיות בעלת הבחנה, ושעליה לראות נכונה דרך תוכניתו הערמומית של השטן. וונג וואי היה כבר נשוי – זאת היתה עובדה – וג'ינגרו ידעה שלא ניתן להוליך אותה שולל ולגרום לה לאבד את ההגיון בגלל כמה מילים מתוקות וחולפות. אם היא היתה עושה באמת צעד לא נכון והיתה אומרת דברים לא נכונים, היא היתה הופכת לשוטה של השטן; היא היתה משמשת כפורקן של השטן, והיא היתה הופכת לאשה האחרת המבישה. התוצאה היתה משפחה שבורה, כאב אינסופי לאשתו ולילדיו של וונג וואי, והיא עצמה היתה מוכתמת ללא תקנה בפני האל – השלכות שלא יעלו על הדעת.
כאשר ג'ינגרו הגיעה להכרה הזאת, היא ייצבה את רגשותיה וענתה בשלווה: "אל תדבר שטויות. גם אם היית מתגרש, עדיין היינו ידידים בלבד. התייחסתי לדבריך כאל בדיחה. קח אותי הביתה." וונג וואי שמע את גישתה הנחרצת של ג'ינגרו, ולא אמר דבר.
לבסוף הם הגיעו לביתה של ג'ינגרו, וכשהיא עמדה לצאת מהמכונית, וונג וואי התכוון לאחוז בידה שוב, אך היא יצאה במהירות והלכה אל דלת ביתה. כשנכנסה פנימה, היא שכבה על מיטתה. היא לא יכלה להרגיע את לבה במשך זמן רב כשחשבה על מה שקרה זה עתה, והיא היתה מלאה בכל מיני תחושות: אלמלא הגנתו של אלוהים, היא באמת לא היתה מסוגלת לעצור את עצמה מול הווידוי הכן של וונג וואי, התייחסותו ונחמתו. ייתכן גם שהיתה עלולה לעשות דבר מכוער ולא מוסרי שהיה הורס משפחה. אפילו חמור יותר היה, אם היתה מועדת לתוך פיתוי רגשי, פוגעת בטבעו של אלוהים ונותרת עם חטא בלתי נסלח שעליו – היא היתה מתחרטת עד סוף ימיה. ג'ינגרו התחילה להעריך באמת עד כמה חשובים לה דבריו של אלוהים, שכן הם אפשרו לה לא רק לזכות בהגנתו של אלוהים כאשר עמדה בפני פיתוי, אלא הם אפשרו לה גם להישאר קרת-מזג והגיונית בדבריה ובמעשיה, ולהביא לידי ביטוי אנושיות נורמלית. חוויה זו הביאה לג'ינגרו רגשות של קלות ושמחה, והיא לא יכלה שלא להודות ולהלל את אלוהים מתוך לבה: היתה זו הגנתו של אלוהים שאפשרה לה להתגבר על פיתויי השטן ולהעיד עבור אלוהים. וכך היא עמדה בפני האל כדי להתפלל
תפילה ש
ל הכרת תודה, ואז הלכה לישון.
