מצאתי את האור האמיתי

קיוהי יפן

נולדתי במשפחה קתולית. מגיל צעיר מאוד השתתפתי במיסות בכנסייה עם סבי וסבתי. בהשפעת הסביבה ומתוך אמונתי באלוהים, למדתי לשיר מזמורים רבים ושונים מכתבי הקודש ולבצע טקסים שונים.

בשנת 2009 הגעתי ליפן ללימודים. באחד הימים פגשתי במקרה, בחדר של חבר במעונות הסטודנטים, מנהיג של קבוצת נוצרים קטנה, שהגיע כדי להפיץ את הבשורה. חשבתי: פרוטסטנטים וקתולים מאמינים באותו אלוהים. שתי הקבוצות מאמינות בישוע אדוננו. כתוצאה מכך, נעניתי להזמנתו של מנהיג הקבוצה הקטנה להצטרף אליו בכנסייה. לאחר שהאזנתי לדרשות הכמרים ושמעתי מה אחים ואחיות אומרים על כתבי הקודש, רכשתי מידה מסויימת של הבנה אודות חיי ישוע אדוננו. חוויה זו גרמה לי להרחיב את אמונתי בישוע. אך כעבור מספר חודשים הכמרים והדרשנים ביקשו מאתנו להפריש מעשר פעם בשבוע. כמו כן, בכל שבוע היינו אמורים לחלק חוברות כדי להפיץ את הבשורה. לעתים היינו עייפים עד כדי כך שהיינו מנמנמים במשך תפילת יום ראשון. כבר לא הייתה בחיינו שגרה נורמלית. באותה תקופה חלקנו עבדו וגם למדו. היה עלינו להרוויח כסף לא רק כדי לממן את הלימודים, אלא גם להוצאות יומיומיות. חיינו כבר היו די קשים, אך הם עדיין רצו שניתן להם את כספנו ואת כוחנו. היינו שרויים במתח נפשי רב ובכאב. גיליתי בהדרגה שהכמרים והדרשנים לא היו אנשים שבאמת שירתו את אלוהים. בדרך כלל, היות שהם אלה שרעו את הכנסייה, היה עליהם לעזור לנו לצמוח בחיינו הרוחניים. אך לא היה להם אכפת מחיינו. הם לא חשבו כלל על בעיותינו המעשיות, אלא רצו את הכוחות והכסף שלנו. כל מה שהם עשו נועד לתמוך בהרחבת הכנסייה שלהם ולחזק את מעמדם והשפעתם. באותה תקופה הרגשנו מרומים. כתוצאה מכך, אני וכמה מאחיי עזבנו את הכנסייה.

14. הפגת חששות תמידיים

מקס, ארה"ב

נולדתי בארה"ב ב-1994, ואמי ואבי היו שניהם סינים. אמי היתה אשת קריירה מצליחה טיפוסית וכן עצמאית וכשרונית מאוד. אהבתי את אמי מאוד. כשהתחלתי את כיתה ב', הוריי החזירו אותי לסין כדי שאוכל ללמוד סינית, ובאותו זמן גם התחלתי ללמוד על ישוע אדוננו. אני זוכר שזה היה מתישהו ב-2004, כשיצאתי מהכיתה והלכתי הביתה וגיליתי שהיתה לנו אורחת. אמי הציגה אותה ככומרה שהגיעה מאמריקה. שמחתי מאוד, משום שידעתי שאמי כבר האמינה בישוע אדוננו במשך זמן מה. באותו יום, הכומרה האמריקאית הזו סיפרה לי כמה סיפורים על ישוע אדוננו. זמן קצר לאחר מכן, הובלתי לחדר האמבטיה, ומבלי אף לחכות לתשובתי, הכומרה הטביעה את ראשי באמבט בתנועה מהירה. תוך רגע נמשכתי שוב מחוץ למים בידי הכומרה. רק שמעתי את אמי ואת הכומרה אומרות לי בו זמנית: "ברוך הבא לחיקו של ישוע אדוננו. כולנו הכבשים האובדות." ופשוט כך, הפכתי למאמין באדוננו באופן שלא יכולתי להעלות על דעתי. לאחר מכן, הלכתי לכנסייה כל שבוע כדי להשתתף בתפילות, לשמוע את הכומרה מספרת סיפורים מספרי הקודש ולקרוא את כתבי הקודש. שמחתי תמיד והייתי בטוח מאוד בלבי בתחושה שישוע אדוננו הוא באמת טוב.

36. אם אלוהים לא היה מושיע אותי

לינגוו, יפן

"לולא הושיעני אלוהים, הייתי נע ונד בעולם, נאבק קשות וכאוב בחטא, כל יום עגום, חסר תקוה. לולא הושיעני אלוהים, הייתי עדיין נדרס ברגליו של השטן, לכוד בחטא ובהנאותיו, בור באשר למה שיהיו חיי. לולא הושיעני אלוהים, הייתי כאן היום בלי ברכותיי, מבלי דעת למה להמשיך לחיות או מהי משמעות חיינו. לולא הושיעני אלוהים, הייתי עדיין מבולבל באמונתי, מעביר את ימיי בחלל ריק, לא אדע במי אתן אמונתי. סוף סוף הבנתי, שידי אלוהים האוהבות אוחזות בידיי בהולכנו. לעולם לא אתעה בדרכי, כי במסלול הנפלא הזה אשאר. סוף סוף הבנתי את כוונת אלוהים ורצינותו כלפי האדם. רשמים כוזבים הוסרו לחלוטין, את בשרי ואת נשמתי לאלוהים אתן" ('לולא הושיעני אלוהים' ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). בכל פעם שאני שומעת את מזמור החוויה הזה, אני תמיד מתרגשת מאוד. לולא אלוהים היה מושיע אותי, כפי שמתאר המזמור, ייתכן שעדיין הייתי משוטטת בעולם ללא מטרה, מייגעת את עצמי במרדף אחר כסף, אפילו עד כדי כך שכבר מזמן הייתי מפסידה את חיי ומתה בארץ זרה...

דברי האל מנחים אותי ללמוד איך לחנך את ילדיי (II)

מאת צ'יאצ'ו, מלזיה

יום אחד אחרי ארוחת ערב לימדתי את בני הבכור איך לקרוא סינית – רק את המילים הפשוטות, "שמים, ארץ, אנשים ואדמה, אבא, אמא..." לימדתי אותו מספר פעמים, אבל הוא עדיין לא הצליח לכתוב אותן. הוא כתב את המילה הראשונה ואז שכח את המילה הבאה. הכעס בתוכי התעורר, הפניתי לעברו מבט כועס וצעקתי בקול רם: "כמה אתה טיפש! אתה אפילו לא יכול ללמוד כמה מילים בודדות!". בני הבכור נבהל ורץ לעמוד בפינה. נזפתי בו: "בוא הנה ותמשיך לכתוב!". הוא לא בא, אז תפסתי אותו בחוזקה ומשכתי אותו לכסא. כשראיתי את מבטו מעורר הרחמים של בני, חשתי כאב דוקר בלבי. בכיתי, חזרתי לחדרי והתפללתי לאלוהים: "אלוהים! ברגע שבני אכזב אותי, לא הצלחתי לשלוט בכעס שלי. אני לא רוצה להתייחס לילדים שלי כך. אלוהים, בבקשה עזור לי." אחרי התפילה, נרגעתי אט אט.

14. הפגת חששות תמידיים

מקס, ארה"ב

נולדתי בארה"ב ב-1994, ואמי ואבי היו שניהם סינים. אמי היתה אשת קריירה מצליחה טיפוסית וכן עצמאית וכשרונית מאוד. אהבתי את אמי מאוד. כשהתחלתי את כיתה ב', הוריי החזירו אותי לסין כדי שאוכל ללמוד סינית, ובאותו זמן גם התחלתי ללמוד על ישוע אדוננו. אני זוכר שזה היה מתישהו ב-2004, כשיצאתי מהכיתה והלכתי הביתה וגיליתי שהיתה לנו אורחת. אמי הציגה אותה ככומרה שהגיעה מאמריקה. שמחתי מאוד, משום שידעתי שאמי כבר האמינה בישוע אדוננו במשך זמן מה. באותו יום, הכומרה האמריקאית הזו סיפרה לי כמה סיפורים על ישוע אדוננו. זמן קצר לאחר מכן, הובלתי לחדר האמבטיה, ומבלי אף לחכות לתשובתי, הכומרה הטביעה את ראשי באמבט בתנועה מהירה. תוך רגע נמשכתי שוב מחוץ למים בידי הכומרה. רק שמעתי את אמי ואת הכומרה אומרות לי בו זמנית: "ברוך הבא לחיקו של ישוע אדוננו. כולנו הכבשים האובדות." ופשוט כך, הפכתי למאמין באדוננו באופן שלא יכולתי להעלות על דעתי. לאחר מכן, הלכתי לכנסייה כל שבוע כדי להשתתף בתפילות, לשמוע את הכומרה מספרת סיפורים מספרי הקודש ולקרוא את כתבי הקודש. שמחתי תמיד והייתי בטוח מאוד בלבי בתחושה שישוע אדוננו הוא באמת טוב.

ב-2008, הגעתי לאמריקה כדי ללמוד, ואבי הצטרף אליי כדי ללוות אותי. בכל הזמן שחייתי שם המשכתי ללכת לכנסייה כדי להשתתף במפגשים. ב-2012, כשסיימתי את התיכון, חזרתי לסין כדי לבקר את אמי. כשעמדתי לעזוב, אבי אמר לי דברים בעלי משמעות מרחשי לבו. הוא אמר לי שאמי החיה במולדתנו התחילה להאמין במשהו שנקרא "הברק ממזרח", והוא קיווה שאחרי שאשוב אוכל לדבר עם אמי בעניין זה ולגרום לה לוותר על אמונתה בברק ממזרח. כאדם שעמד להתחיל ללמוד באוניברסיטה, כמובן שלא יכולתי לשמוע רק את הצד של אבי בסיפור. לפיכך, לאחר מכן, נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי קצת אחר מידע על הברק ממזרח, כדי באמת להבין מעט על זה. כתוצאה מכך, מצאתי כמה אמירות שהופצו על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית והכמרים והבכירים הדתיים, המאשימות ומשמיצות את הברק ממזרח. בזמן שהתכוננתי לשוב לסין ולראות את מצבה הנוכחי של אמי, דאגתי לה קצת. לאחר שחזרתי, ראיתי שהכול היה רגיל, ושהיא לא השתנתה כלל באהבתה ובדאגתה אליי. אמונתה באלוהים התחזקה במיוחד והיא הפכה אף יותר אדוקה משהיתה. הסרתי מעליי את דאגותיי לאמי.

דברי האל מנחים אותי ללמוד איך לחנך את ילדיי (I)

מאת צ'יאצ'ו, מלזיה

יש לי שני בנים בהפרש גילאים של שנה אחת. כדי לגדל אותם להיות אנשים מחונכים, מנומסים וטובים שיהיו מסוגלים לבסס את עצמם בחברה ולהצליח, שוחחתי עם בעלי בנושא מציאת גן ילדים טוב עבורם כשהיו בני שנתיים. אחרי מספר ביקורים, שאלות והשוואות, בחרנו בגן דובר אנגלית משום שהם שמו דגש על כישוריהם ויכולותיהם של הילדים, מה שתאם להשקפתי בנוגע לחינוך ילדים. למרות ששכר הלימוד היה מעט גבוה, כל עוד הילדים יכלו להתפתח באופן טוב יותר ולקבל חינוך טוב יותר, היה שווה להוציא על כך מעט יותר כסף.

כשילדיי התבגרו בהדרגה, גיליתי שהם לא נבונים וצייתנים כפי שקיוויתי. להפך, הם היו שתלטנים ומרדנים באופן קיצוני. לדוגמה, כשלקחתי אותם לקניון והם ראו משהו שהם אהבו, הם פשוט לקחו אותו, ואם לא קניתי להם אותו הם שכבו על הרצפה, בכו והקימו מהומה. כשהם שיחקו עם ילדים אחרים, אם הם ראו משהו שהם אהבו, הם היו חוטפים אותו מהם. אם הילדים האחרים לא היו נותנים להם אותו, הם היו מרביצים להם. בכל פעם שראיתי שהילדים שלי כה גחמנים ושתלטנים, נזפתי בהם בחוזקה. עם זאת, לא רק שזה לא היה אפקטיבי, אלא שהילדים שלי נעשו פחות ופחות צייתנים. אחרי שנזפתי בהם, הם היו זורקים את הבגדים והנעליים שלהם לפח. כשהם כעסו הם היו לוקחים מספריים וגוזרים את הבגדים, הסדינים והכריות שלהם. הייתי עצובה מאוד בשל כך. איך ייתכן שהילדים שלי כה יהירים ומתנהגים רע כל כך? הצעתי שנעביר אותם בית ספר אבל בעלי לא הסכים. הוא אמר שילדים צריכים לגדול באופן טבעי וספונטני. הגישה של בעלי כלפי ילדיי הכעיסה אותי מאוד: ילד מצוין צריך לטפח, לא פשוט משאירים אותו להתפתח באופן חופשי. מי יודע מה ייצא מהם אם תתן להם להתפתח באופן עצמאי! אבל לא משנה איך ניסיתי לשכנע אותו, בעלי עדיין התעקש על נקודת מבטו. כאב לי מאוד לראות את בעלי מתנהג בחוסר אחריות כזו כהורה. אם נמשיך כך, מה יהיה על ילדינו בעתיד? ככל שחשבתי על זה דאגתי יותר, ולא ידעתי מה לעשות. הרגשתי חסרת אונים בנוגע לשאלה מה לעשות לגבי חינוך ילדיי והרגשתי כואבת ודואגת.

הפרעות הנובעות משמועת "ה-28 במאי" (חלק 2)

צ'ינג וו, צרפת

בפעם הראשונה ששמעתי את השמועה הזו הוטל צל על לבי

אמי היא משיחית אדוקה. מהרגע שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין דברים, היא נהגה לספר לי סיפורים על ישוע אדוננו ואמרה לי שישוע אדוננו הוא אל האמת היחיד. כשמלאו לי 13 שנים, התלוויתי לאמי לביקור בכנסייה. נהניתי מאוד להקשיב לדרשות הכמרים, והייתה לי אמונה רבה מאוד. השתתפתי באופן פעיל בכל שיתוף. אבל בהדרגה גיליתי שהדרשות שנשאו הכמרים לא הביאו להארה. הם תמיד חזרו על אותן תיאוריות ואותו מידע בנוגע לכתבי הקודש ולתיאוריות תיאולוגיות מסוימות. בחלוף הזמן כבר לא נהניתי כלל מההקשבה לדרשותיהם, וגם לא הרגשתי שאני מקבלת אספקת חיים כלשהי. לכן, התחלתי להגיע למפגשי השיתוף בתדירות פוחתת.

לאחר שהשלמתי את לימודי התיכון נסעתי לצרפת וחשבתי לעצמי: "מצב הכנסיות בחוץ לארץ בטוח טוב יותר ממצב הכנסיות אצלנו." אז יצאתי מיד בחיפוש אחר כנסייה. כשהלכתי לכנסייה סינית, גיליתי שהדרשות שנשאו שם היו כמעט בדיוק כמו הדרשות שנשאו אצלנו, ולא היה להם שום דבר חדש להגיד. מעט זמן מאוחר יותר, הכנסייה הזמינה כמה כמרים אמריקנים לשאת דרשות, אבל גם דבריהם לא הביאו להארה. כדי לעורר חיים בכנסייה, הכמרים והבכירים אפילו ארגנו יציאה משותפת עבור המאמינים והשתמשו בבידור ובסיורים כדי להלהיב את המאמינים, ובאותו זמן גם שיפרו את המעמד והמוניטין של עצמם. כשראיתי שזה מצבה של הכנסייה התאכזבתי מאוד, ומאחר שלא הייתה לי אפשרות אחרת, כל שהייתי יכולה לעשות היה לעזוב אותה. לאחר מכן, אחותי הבכורה לקחה אותי לכנסייה נוספת, ולהפתעתי מצבה של כנסייה זו היה אף גרוע יותר. כל המאמינים נאבקו זה בזה עבור מוניטין וממון. ויכוחים ומריבות פרצו בתוך הכנסייה עד שלבסוף נאלצו לקרוא למשטרה כדי להפריד ביניהם. אחרי שחזיתי באירועים אלה לא רציתי ללכת לכנסייה שוב לעולם.